פרח קיר: פרויקט שולחן כתיבה

אני מסוגלת להתבשל עם רעיון מסוים חצי שנה ויותר עד שאוציא אותו לפועל, אבל מרגע שהתחלתי לדבר עליו בקול רם עם הסביבה, זה סימן שתוך כמה ימים הוא כבר יזכה לביצוע. כך היה עם שולחן הכתיבה.

1655 ,Women Writing a Letter , Gerard ter Borch

בהתחלה היה לי שולחן כתיבה פושטי, כזה שעולה פחות מ-300 ש"ח באייס או הום סנטר - עץ ממוחזר עטוף בפורמייקה מפלסטיק, שמתאים למחשב שולחני. מכיוון שקניתי אותו בשלב מאוד תפרני בחיי, הייתי מרוצה שהוא עונה על צרכי ולא עושק לי את הכיס.

אבל, כשהגיע זמנו של המחשב הנייד, שעליו פינטזתי לפחות 3 שנים, ידעתי שהגיע סוף כל סוף זמן לשולחן חדש. בסופו של דבר, יצא שמחזרתי את שולחן הכתיבה ששירת אותי בילדותי (אם כי, מעט מאוד, כי תמיד העדפתי לעשות שיעורים או על שולחן האוכל או במיטה). היתרון שלו היה שיש בו הרבה מקום לאחסון, החסרון - התברר שהוא כבר היה לי קטן מדי.

הצבע המקורי שלו היה לכה חומה כהה מאוד, שידעתי שלא אוכל להסיר בליטוש פשוט בגלל גילו של השולחן. מכיוון שיש לי בסלון כברירת מחדל ספות בצבע בורדו עמוק, רציתי לצבוע אותו בצבע בהיר עם רמז לאדום. חשבתי על סוג מסוים של סגול, אבל מה שבסוף יצא זה ורוד מאוד לא מתוחכם וילדותי. חיכיתי שבוע וצבעתי אותו שוב, הפעם באפור, והוספתי לו טאצ' עם סטנסיל (חייבים פרח, חייבים). מאוד אהבתי את מגירות האחסון שלו, שנחבאות להן מאחורי דלת כבדה, אבל התברר לי שמאוד לא נוח לי לכתוב עליו והוא פשוט כבר לא לגילי.

השולחן הישן בוורוד וכמה ימים אחר-כך באפור עם סטנסיל בלבן

כמעט שנה היה אצלי השולחן הזה ואני התבשלתי עם הרעיון של לקנות שולחן חדש, תוך שאני מריירת כל פעם מחדש על שולחנות כתיבה של איקאה, ומפנטזת על המכתבות העתיקות שבחנות פעם שנייה בקיבוץ.

כזה רציתי, אבל עם מחיר של קרוב ל-1,000 ש"ח
וגודל של 80X40, לא היה לזה סיכוי

עד שפתאום, יום אחד, העליתי את נושא שולחן הכתיבה בפני בוס 1 (בעבודה שלי יש לי שניים). בעבר הוא סיפר לי בהתלהבות ובהמשכים על חיפושיו אחר שולחן הכתיבה המושלם, וגם על השגת אותו גביע קדוש וחמקמק. בוס 1 הזכיר לי שהוא חיפש ומצא את שולחן החלומות שלו בלוח של אתר win win והבטיח להיות הנהג שלי לאן שלא ארצה. מיד פתחתי בחיפושים קדחתניים באתר זה וביד2 אחרי האחד בשבילי.

קריטריונים לבחירה:

1. חייב להיות יפה! (הוא עומד לי בסלון).

2. לפחות 1.20 מ' אורך כדי שגם המדפסת תעמוד עליו, גם הלפטופ וגם יישאר לי מקום לעבוד.

3. עדיף עם מקומות אחסון כך שלא אדרש לקנות תוספת של ארונית מגרות.

4. מיקום - מצפון ועד דרום תל-אביב.

5. מחיר - לא יותר מ-500 ש"ח.

כעבור כמה ימים ומפח נפש אחד (מהסוג ה"לא אקטואלי"), מצאתי את המיועד:

1. יפה: שולחן וינטג' של איקאה (2004) בסגנון מכתבה עתיק (!!!).

2. גודל: אורך 1.30, עומק 74 ס"מ, גובה מרגליים ועד משטח הכתיבה 73 ס"מ עם תוספת מדפים בגובה נוסף של 35 ס"מ.

3. אחסון: 4 מדפים קטנים + מדף גדול מלמעלה + 3 מגירות.

4. מיקום: מרכז ת"א, מטר מכיכר המדינה עם חניה פרטית.

5. מחיר: 500 ש"ח בדיוק (ולא, לא התמקחתי).

בח"ל - מושלם!

אבל, הדרך אל אהובי לא הייתה פשוטה. אמנם המוכר היה נחמד מאוד, ומהר מאוד התחייב לי שהשולחן אכן יהיה שלי, אבל ברגע האחרון בוס 1 נפל למשכב ואני נאלצתי להתחיל לחפש לי נהג חלופי. עכשיו, שתבינו, אני בחורה איטליגנטית עם ידע כללי וכושר התבטאות מעל הממוצע, אבל בגאוגרפיה ובניווט אני טמבל מוחלט. קיבוצים שנמצאים 10 דק' ממני הם בבחינת נעלם, וממתי יהודה ושומרון זה דרומית לירושלים? בורות קשה שזה לא יאמן.

שאלתי את גיס 1, אחות 1 ואחות 2 - כולם ענו בשלילה. בלית ברירה הודעתי לאחיין 2 (בן 13) שהוא ישמש לי תמיכה נפשית בעודי הולכת ללכת לאיבוד בכבישי ארצנו, ואז התקשר הבחור שאני יוצאת איתו והודיע שהוא משועמם בחופשת מחלה וישמח לנסוע איתי לאן שארצה - מתוק... כך יצאתי לדייט הארוך בחיי, ואפילו נהניתי.

עכשיו, אני צריכה להבהיר משהו. בשל החרדה החברתית התחום הרומנטי בחיי נשאר בשלב הבוסר. למעשה, החרדה שלי התמקדה יותר שם מאשר בתחום החברתי בשנים האחרונות. כל דייט הוביל להתקף חרדה, כל מחשבה על מגע אינטימי גרמה לי חלחלה ולא הצלחתי למצוא את המטפל המתאים לבעיה. לפני שנה נשברתי סופית, הייתי מתוסכלת, מדוכאת ומלאת אכזבה מעצמי שהגעתי לנקודה הזו בחיי ללא זוגיות וללא משפחה משלי. בעקבות כמה כתבות בעיתון על חרדה חברתית וחוסר ניסיון מיני בגיל מאוחר, הבנתי שאני לא לבד ושיש טיפול. אחות 2 עזרה לי למצוא מטפלת דרך האתר של איט"ה, וסוף כל סוף הרגשתי שהגעתי למקום הנכון ושמי שיושבת מולי מבינה בדיוק מה עובר עלי ואיך לעזור לי. זו הייתה הפעם הראשונה שגם מישהו אבחן אותי עם לקות חברתית, ונתן אישור לתחושה שאני מסתובבת איתה כבר שנים - ישנם מצבים חברתיים שאינם ברורים לי, אני צריכה ללמד את עצמי כישורים חברתיים במקומות שלאחרים הכל ברור וטבעי.

העיקרון של טיפול קוגניטיבי לטיפול בחרדה הוא להפסיק לעסוק בפעולות הימנעות שמונעות מהחרדה לעלות (במקרה שלי המנעות מדייטים, אתרי היכרויות, פאבים, מגע מיני או אינטימי ועוד), ודווקא לתרגל חשיפה לחרדה בהדרגה. המטרה היא לתת לחרדה להציף, לא לנסות להילחם בה או להדחיק אותה, ואז אפשר כל פעם לעלות שלב עד פתרון מלא לבעיה.

צריך להבין, החרדה באה ממקום מאוד אמוציונלי, חסר שליטה ופרמיטיבי במוח. כשהיא משתלטת, לא אני אוחזת בהגה. התחושה היא שכל הזמן יש בי שני קולות שנאבקים האחד בשני - האחד רוצה שקט, להיות בבית, להשאיר את הדברים כפי שהם, לבהות בטלוויזיה, לשמר על המוכר והשגרתי; השני רוצה זוגיות, אהבה, ילדים, ריגושים. שני הקולות האלה מופיעים בכל דבר קטן בחיים שלי ועד היום הקשבתי לקול השמרני, קולה של החרדה, שהיה חזק יותר ומשתק יותר.

ככל שהתקדמתי בטיפול הייתי מסוגלת לעשות יותר דברים שבעבר עוררו בי פחד איום ונורא. אחד מהם היה להירשם לסוכנות שידוכים (כי באתרי היכרויות הרגשתי שאני לא מסתדרת ושאין לי מסגרת מספיק מחייבת). יצאתי כבר לכמה דייטים בעזרת הסוכנות, ולאחרונה אני יוצאת עם בחור שנראה מאוד נוח לתרגול (ככה קוראים לשיעורי הבית של הטיפול, כי בסופו של דבר צריך לתרגל את הדברים בחיים האמתיים ולא בחדר הטיפול). הוא מאוד זורם, לא ממהר, גורם לי להרגיש בנוח לידו, לא מתנשא או מתווכח. הוא גם מאוד אוהב לנהוג, וזה יצא מושלם כי כבר נמאס לי מבתי קפה ואני אוהבת טיולים עם מטרה (במיוחד עם המטרה היא קניות).

my Everest

אחיין 2, שדומה לי כמו שתי טיפות מים, הודיע ברגע ששמע שהבחור מצטרף אלינו ש"לא, לא, לא, אני לא בא. מישהו שאני לא מכיר, אני לא בא." והנסיעה הפכה לדייט. בפגישה האחרונה שהייתה לי עם המטפלת סוכם שאני תקועה בשלב הדייט השני, ואני חייבת להתחיל לפחד יותר כדי לטפל בחרדה. הגענו להסכם לפיו כל דבר שאני עושה עם הבחור שמעלה לי את רמת החרדה ואני חוששת ממנו - שווה לי 30 ש"ח שיוקצו לקניית מעבד מזון ששמתי עליו עין. הספקתי לעשות 4 דברים מפחידים בתרגול הזה, ואני מאוד גאה בעצמי: לתת חיבוק, לארח אצלי בבית לבד, לגעת בו מדי פעם בזרוע ולתת נשיקה על הלחי. ככה "הרווחתי" 120 ש"ח לעוד יעד נכסף.

יצאנו ב-15:00 מהקיבוץ, הגענו ליעד בת"א עד 17:00 ויצאנו לאיקאה כדי שאוכל להרוג כבר 2 ציפורים במכה אחת ולקנות גם שידת מדפים כל עוד יש לי אוטו גדול להובלות. בגלל שנגמרה לבחור הסוללה בנייד לא יכולנו להשתמש בוויז, וה-GPS הדביל שלי (אין לי אינטרנט בסמארטפון) הוביל אותנו בדרכי הרצליה/רמת השרון/רעננה העקלקלות לאיקאה במקום דרך כביש החוף. ב-19:00 הצלחנו להגיע לשוודית, התנפלנו על הפלאפל בכניסה ויצאנו למצוא את שחשקה בו נפשי (+ עוד כמה קופסאות אחסון לשולחן).

חזרנו מרוצים ורצוצים לקיבוץ, פרקנו את הקניות בעזרת גיס 1 שלא הפסיק לקטר ואחיין 1 שהיה מותק, כרגיל, את הכבודה, והיום אני יכולה סוף כל סוף להשוויץ ברכש החדש:

איזה חתיך!

והנה המדפים שקניתי באיקאה ועשו לי סדר במטבח:

וכמו שאני אוהבת, הרכבתי לבד. אם כי, נדמה לי שהבחור ניסה להציע לי עזרה בנושא ואני פספסתי את זה לגמרי. בכל מקרה, לא הייתי מוכנה לראות אותו יום אחרי יום, זה היה לי קצת עמוס מדי.

ועוד כמה תמונות מפעם שנייה: