זה גם שפתון מהמם וחדש שיצא לי לנסות ולק מרגש שאליו חזרתי שוב. נכון עוד לא חורף, אבל לא הצלחתי להתאפק. הקרירות החדשה של השבועיים האחרונים גרמה לי להתחיל לחשוב על מעילים ומגפיים (כאן בצפון באמת משתמשים בכאלה), והייתי צריכה תעצומות נפש (ותזכורת מחשבון הבנק) למנוע מעצמי לרכוש מעיל באסוס. אז בינתיים הסתפקתי בגוון בורדו עמוק וחורפי של לק של LaSera, שכבר סקרתי בפוסט הפתיחה ושפתון חדש של גרלן עם צבע מטרף!
הגוון הבורדו-סגול הזה גרלן משתנה בהתאם לאור: לפעמים הוא אדום בורדו עמוק, לפעמים סגול חציל כהה.
הוא גרם לי לעשות מה שאף שפתון לפניו לא עשה - ללכת איתו 3 ימים רצוף. התאמתי לו את הבגדים שלי, שהיו באותם ימים דרמטים ושחורים וכמובן גם את הלק. העזתי יותר. ביום הראשון הרגשתי שהוא טיפה נמרח לי ונכנס לקמטוטים סביב השפתיים, אז ביום השני שמתי עפרון שפתיים והכל נכנס לשליטה.
 |
| הג'יגלו כפי שהוצג בסטרוברי, אכן קשה לעמוד בפיתוי... |
 |
| את השפתון הזה לא הזכרתי בסקירהשל האדומים בגלל שהוא פחות מוצלח. בהתחלה מאוד התלהבתי ממנו, אבל אז גיליתי שאחרי כמה שעות איתו הוא משאיר שאריות לא יפות על השפתיים, מעין דבלולים לא יפים וחבל. |
בעפרונות שפתיים יש לי מדיניות קצת שונה מזו הרגילה. בדרך-כלל מייעצים לנו להתאים את העפרון לצבע השפתון, אבל בפעם הראשונה שבאתי לקנות מוצר כזה בחיי (אי-שם סביבות גיל 18), המליצה לי הדיילת של לנקום להתאים את העפרון דווקא לצבע השפתיים שלי! מאז אני דובקת בגוון אחד שמסדר לי את החיים. כל שפתון מתלבש עליו, נדבק ולרגע הקו לא נראה לא טבעי או לא שייך. ממליצה בחום. אני משתמשת ב-contour pro של לנקום מס' 303 והוא נמצא אצלי כל-כך הרבה זמן שאני לא יודעת אם עוד מוכרים בכלל את הסדרה הזו. הוא טיפה חום-אדמדם ומאוד מתאים לשפתיים החיוורות שלי.
 |
| בתמונה לא כל-כך רואים את הגוון האדום שבלק, כי שחור - הוא לא. LaSera 54 |
חזרתי עכשיו מההצגה של הקיבוץ לכבוד "חג הקיבוץ" (אנחנו כבר בני 90!). אני מותשת. האירועים האלה תמיד מוציאים ממני כזה מגוון של רגשות שאני יוצאת מהם סחוטה לגמרי, וכל מה שעשיתי זה לצפות. בשעה וחצי אני חווה מבוכה קשה שגורמת לי להיאבק ברצון לקום וללכת; שמחה והנאה; עצבנות; כאב; עונג מלראות את אחיין 3 מבין ונהנה ממה שקורה על הבמה, וגאווה גדולה באחיין 1 שאפילו העז ועלה עליה (בתור ניצב בלבד, לא צריך להגזים).
אחיין 2 וגיס 1 חתכו כבר אחרי השיר השני. אני לא מאשימה אותם, יש להם חרדות חברתיות לא יותר קטנות משלי. לא היה סיכוי שהם ייהנו. נשארתי אחרי ההתחלה שהייתה איומה בשביל אמא שלי ובשביל אחיין 3 והצלחתי לשרוד עד למחיאות הכפיים האחרונות. הפוסט הזה הוא התרפיה שלי...
והנה עוד סוג של תרפיה, shoping thearpy....
 |
| אני רוצה את זה |
 |
| ואת זה... |
   |
| ואת, ואת זה, ואת זה |
בפוסט הבא: עוגה לשישי (עוד לא לגמרי החלטתי איזו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה