חמשת מוצרי הטואליטיקה שמלווים אותי שנים

יש לי נטייה להידבק למוצרים. אם מצאתי משהו שעובד, אני ממש לא ממהרת להחליף אותו באחר. כמה לא ממהרת? לפעמים במשך כמה עשורים. אם אני מנסה לנתח את תכונת האופי הלא-ספונטנית הזו, אני מוצאת לה כמה מקורות:

1. אמא שלי - עוד יותר גרועה ממני. אם היא התרגלה למוצר מסוים, אם זה יהיה שמפו, משחה לרגליים או גרנולה, תצפו לסצנות דרמטיות וסוערות אם אותו מוצר אזל מהשוק או מהמרכולית. הכרזות בנוסח "מה אני אעשה עכשיו?", "אני לא יכולה בלי זה!", יזרקו לאוויר כאילו היה מדובר מינימום בדיאליזה לחולה כליות. 

2. חרדה - כאדם חרדתי אני לא אוהבת שינויים ואוהבת להיצמד למוכר ולאהוב. כמו שיש לי מוצרי טיפוח שאני דבוקה אליהם, ככה גם יש לי סדר פעולות קבוע במקלחת (אחד אם אני חופפת את הראש, ואחד אם לא), תפריט ארוחת בוקר שיכול להיות זהה במשך שנתיים או יותר, סוג עט מסוים שבו אני משתמשת מאז התיכון ועוד. 

3. חוג חברתי מצומצם עד בלתי קיים - חלק מהחרדה החברתית, אבל חלק גם מנורמות ההתנהגות האנטי-חברתיות שהם חלק מהדי.אנ.איי המשפחתי שלי; גם להורי ולאחיותי אין חמש-מאות חברים בפייסבוק, למעשה, אין להם בכלל פייסבוק (רשת חברתית). אז מכיוון שיש לי מעט מאוד אנשים בני גילי שאני יכולה לקרוא להם חברים, וגם עם אלה אני מדברת פעם בכמה חודשים, אני לא נחשפת להרבה חידושים דרך ניסיונם של אחרים. 

4. אני שונאת להוציא כסף על מוצר בגודל מלא רק כדי לגלות שמקומו הוא בפח. אשמתי שלא עושים דוגמיות למשחות שיניים?

אז למצעד...

במקום החמישי: מוצר שמלווה אותי כבר לפחות 4 שנים - מסיר לק ריחני של WOW. הזכרתי אותו כבר בפוסט הראשון, וכאן אני מצרפת תמונה. עבור פחות מ-6 ש"ח יש לי מסיר לק שמשאיר ריח נעים על הידיים לאחר שהאצטון מתנדף, ולא הצלחתי למצוא אצטון אחר שיש לו תכונה דומה. להיט.

מקום הרביעי: בפוסט הקודם ציינתי שיש מוצר שמלווה אותי כבר 19 שנה, אבל כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה התחוור לי שזה אולי המוצר שראוי לתואר הוותיק ביותר. לדעתי אני משתמשת במשחת שיניים אקווהפרש פפרמינט מאז שיצאתי מבית הילדים לבית ההורים - 1991, מלחמת המפרץ. בבית ילדים הייתה לנו משחת שיניים בטעם בננה, ואצל ההורים נאלצתי להתרגל פעם ראשונה למנטה. אז הכרחתי אותם לרדת לפפרמינט, שלב ביניים שבו נתקעתי עד היום. 








מקום שלישי: מוצר שאני זוכרת מילדותי אבל רק בשנים האחרונות, כשחזרתי לקיבוץ וחזרו העקיצות, חזרתי להשתמש בו - תרחיץ קלמין. אתם אולי מזהים אותו כחומר שהיו שמים לכם בתור ילדים על אבעבועות רוח, ואתם לא טועים. כשהייתי ילדה היו קוראים לזה "שיקל מיקל", אבל מאז שהאחיות במרפאה כבר לא מהקיבוץ התרגלתי לקרוא לו בשמו הרפואי, אחרת מסתכלים עלי כאילו באתי לבושה בסראפן וכובע טמבל.
אני רגישה בצורה קיצונית ליתושים, הם אוהבים אותו כמו שביל אוהב את סוקי ומוצצים לי את הדם באותה תדירות. רגע אחד בלי סנו-די או טבליות and they are all over me! צינק זה הדבר היחיד שמרגיע את הגירוד הבלתי נסבל, וממש לא אכפת לי שהוא משאיר אחריו נקודות לבנות ולא מחמיאות. 

וזה מ-10 דק' שבהן ישבתי בחוץ על הדשא בלי סנו-די, ורק רגל אחת

תשכחו מאלוורה, תשכחו מפניסטיל - בשבילי קלמין הוא האחד והיחיד!

מקום שני: לתכשיר הזה אני דבוקה כבר 5 שנים. בחודש הראשון שהייתי בתל-אביב הכירה לי חברה בעבודה את החנות של חורי בסנטר (מאז הם כבר הספיקו לסגור אותה, אבל עדיין פתוחים ברח'הנביאים, ממש ליד נחלת בנימין), יבואן של הרבה ממוצרי הקוסמטיקה שכולנו אוהבים ומשתמשים. בחנות היא ניגשה ישר לניטרוג'ינה ונשבעה שזה הדבר. מכיוון שבאותה תקופה בדיוק חיפשתי מנקה פנים חדש, כי זה שהייתי מכורה לו באנגליה (ולא ברור לי למה, כי היה לו ריח נורא והוא היה מייבש את העור בצורה קיצונית. אולי חשבתי שככה זה אומר שזה עובד) נגמר. פעם אחת במהלך 5 השנים ניסיתי להחליף מוצר, ורק התחרטתי, מה שחיזק את ההנחה החרדתית המוקדמת - תמיד להישאר עם מה שמכירים, למה להחליף? זה רק מוביל לאכזבות.

במקום הראשון: The one, the only - Head & Shoulders!!!! אכן, לא מרגש כמו שאולי קיוויתם, אבל אני חושבת שאני צריכה לקבל על זה רישום בספר השיאים של גינס. המוצר הפרקטי והאפרורי הזה בשוק בישראל, כמדומני מאז 1990, ימיו הראשונים של ערוץ 2, עת בהינו מוכי הלם לבנטינים בפרסומת אמיתית לשמפו, כזו שבה השיער זוהר באופן על טבעי, עבה כמו פרווה של סקוטי וישר כאילו לא ידע לחות ים-תיכונית מימיו. אני התחלתי להשתמש בו בגיל 13, פחות או יותר, כלומר נאמנותי הבלתי-מתפשרת נמשכת כבר קרוב ל19 שנה. אני משחקת קצת עם הריחות השונים של המותג, אבל לעולם לא תמצאו אותי חופפת עם שמפו אחר. 

כנראה לא חופף בעדן שודרס, או בכלל...

בפוסט הבא: מתכונים לחג שני סוכות.