דברים שיכולים לקרות רק בקיבוץ

מכיוון שייקח לי עוד קצת זמן "להוציא לאור" את הפוסט על רכישות האיפור האחרונות שלי (אני עושה השתלמויות ביוטיוב איך לתפעל את תוכנת עריכת התמונות שלי, תודה על העצה, דניאל), החלטתי לפרסם פוסט שכולו קיבוץ. ההשראה לפוסט הזה הגיעה בעקבות אירועי ה-25.11, יום לפני יום ההולדת שלי, שהתחיל עם בוקר מתוקתק להפליא, בו קמתי עם הזריחה כדי לצלם תמונות לפוסט הרכישות החדשות, והמשיך באירוע שכולו קיבוץ. 

1. נכנסה בי קלנועית: כן, ככה התחיל היום הנפלא בו התכוונתי להגיע לעבודה בזמן, לשם שינוי, עמוסה בכל טוב לישיבה הצוות השבועית (3 סוגי עוגיות שנאפו יום קודם לכבוד יום הולדתי, על-ידי כמובן), ותוך שעה מתחילתו מצאתי את עצמי נגררת בעל כורחי אל תוך שיח ומשם לשביל. 
הכל התחיל בחיפושי אחר פרחים לקשט בהם התמונות. עמדתי לתומי על שביל ליד ביתי וגזרתי לי פרחים משיח שכונתי, עת עברה לידי אחת השכנות על הקלנועית שלה, חייכה ואיחלה לי בוקר טוב, והמשיכה בלתקוע לי את ידית הקלנועית באגן ולהשטיח אותי לקרקע. אני חוששת שבסיבוב הזה הקלנועית ניצחה...

תמונת אילוסטרציה - אין קשר בין המצולמת לנאמר בפוסט

2. זוחלים שמרגישים בבית: מכיוון שרוב בתי הקיבוץ הם בתי קרקע, אנחנו רגילים להולכים על שש, שמונה וכמובן שארבע כשהם מצטרפים לעוד ערב הווי ובידור מול הטלוויזיה. שממיות ורדרדות, יתושי ענק, עכבישים בכל הגדלים, נמלים שצצות מכל חור - כולם כבר בני בית. שלושת הראשונים אפילו נחשבים לברכה מכיוון שהם עוזרים להיפטר מאורחים לא רצויים כמו זבובים, יתושים וברחשים אחרים. מה שפחות צפוי, זה למצוא את הדבר הזה נוהם אליך מסל האופניים:

תפסה צבע זאתי!

הפרסונה נון גרטה הזו, שהייתה יכולה להעלות על פני חיוך אם הייתה חולפת לידי על הדשא, החליטה שהסל שלי זה הגוש קטיף שלה ופשוט לא הייתה מוכנה להתפנות! היה זה יום שישי בצהריים, אני מתה להגיע למרכולית לפני שסוגרים, והגברת הזו פותחת עלי פה ולא משחררת. הזעקתי תגבורת בדמות אחיין 2 ואחיין 3 - מה יותר טוב משני בני תשחורת להוציא זוחלים מהאופניים שלי, חשבתי לי לתומי. מסתבר שאני לא מכירה את האחיינים החננות שלי, בנים של האבא העירוני-אנגלי שלהם, כמו שחשבתי - הם צרחו עוד יותר ממני ופשוט סירבו לגעת בפושטקית. לאחר שגם תחנונים לא עזרו - "עזבי, באמא שלך, שחררי..." - לבשתי כפפות גומי לפתתי את הממזרה והשתדלתי לתלוש אותה מהברזלים מבלי לתלוש לה את הרגליים. איך שהיא השתחררה, באופן אינסטנקטיבי שלחתי את ידי והעפתי אותה אל עבר הגזע החלול שבגינה.

הטובות לטייס

עכשיו, אני יודעת, שאתם בטח מזועזעים ולא מאמינים איך יכולתי לגרום לה לעוף, אבל באמת שאל תדאגו, אם יש מישהי שיודעת לשרוד את הג'ונגל שהוא גינות נוי בקיבוץ - זאת הזיקית. העובדה שגופתה לא נמצאה מעולם רק מעידה על יכולות מופלאות אלה. אני בטוחה שהיא שלמה, בטוחה ומחליפה צבעים על איזה עץ שאין לו גלגלים. 

3. גינות נוי משקים את הדשא:
א. אי-אפשר עכשיו להגיע לחנייה של האוטו בכביש ההיקפי של הקיבוץ.
ב. האחיינים יוצאים לעשות גליצ'ות על הדשא.
ג. כל הקוצים יוצאים ומתברר שכבר שנתיים אין שם דשא.
ד. כל התשובות נכונות.

כדי להימנע מסעיף א', הגדלתי ראש השנה ואלתרתי לי שביל אבנים, שאותן גירדתי מכל מיני חורים בקיבוץ, כדי להפסיק לחרב לי נעליים בבוץ. נציגי גינות נוי עיקמו במופנמות את האף (בכל זאת, אנשים שרגילים לדבר אל צמחים כל היום), אבל גם הם הבינו שמצד אחד אין תקציב לשביל חדש, מצד שני לוקח לי 20 דק' לעשות את העיקוף מסביב לחצי שכונה בשביל להגיע לחניה של האוטו. כרגע שני הצדדים שומרים על סטטוס קוו - הם לא מציקים לי על השביל, ואני לא מערערת על ההנחה שמתחת לכל הקוצים האלה יש דשא. 









4. לעבוד באותו משרד עם מי שהייתה הגננת שלי: מכירים את ההנחה שכל בן-אדם בעולם קשור לבן-אדם אחר דרך לא יותר מ-6 אנשים? יש משחק כזה, מי אני מכיר שמכיר את מי שמכיר את פדרו מניקרגואה, או את יאן מיפן. בכל מקרה, בקיבוץ בד"כ אפשר לסגור משחק כזה אחרי לא יותר משני צעדים - זאת הייתה מטפלת שלי, ההוא הוא אבא של חבר קבוצה שלי, זאת הדריכה אותי וזה עבד איתי בחדר-אוכל. כיום אני עובדת לצד מי שהייתה הגננת שלי 3 שנים, ובמקרה היא גם אמא של חבר קבוצה שלי. במפעל בכללותו עובד איתי בעלה של מי שהייתה מטפלת שלי בבית-הספר, גרושתו של המחנך שלי, בת-דודתי והשכן של ההורים שלי. 

5. אמירת "בוקר טוב" מעידה על היכרות אינטימיות שנעשתה לאחרונה או לאורך שנים ארוכות: אתם בטח אומרים, נו קיבוץ, את בטח מכירה את כולם. אז זהו, שלא. הוכח כי באופן אינטימי אנשים יכולים להכיר זה את זה בקבוצה שלא עולה על 50 איש, בקיבוץ שלי יש קרוב ל-1,000 נפש. אז מכירים, אתם יודעים, את הפרצוף, ההליכה, את השם ואת הרכילות על המשפחה שלושה דורות אחורה, אבל רק אם עבדתם ביחד, עבדת עם אחד הילדים שלו/ה, נתת לו/לה טרמפ לאחרונה וכו', זכאי הבן-אדם ל"בוקר טוב". אם הייתי אומרת לכולם בוקר טוב, הייתי נחשדת בקריפיות - רק אנשים קריפיים מחייכים לכל מי שהם רואים, גם אם מעולם לא הוחלפה ביניכם מילה, ותמיד אומרים בוקר טוב. אילו נימוסים "קיבוץ פולני סטייל" - לא כולם חברים שלך, גם אם ככה כתוב בתקנון. 
עם זאת, בערבי שבת וחג, ובמיוחד בראש השנה, יש לברך ברכת "חג שמח" את כל מי שנקרה בדרכך, גם אם סכסוך ארוך ורווי יצרים מתנהל בינך לבין אחד מבני משפחתו או כלביו. בכל זאת, גם אנחנו יהודים.

למה, מה אנחנו נראים לך?! תק"ם?!

טוב חברים, הערות, תוספות קיבוציות ושאר ירקות אפשר ומוזמנים כולם להוסיף. לפני שניפרד הנה קישור הורס לממים של קיבוצניקים: http://old.holesinthenet.co.il/archives/76206
 נתראה בפוסט הבא, שומרים חזק - חזק ואמץ!